כל החיים הרגשתי שאני נמצאת איפשהו באמצע.
לא לגמרי בעולם השומעים, אבל גם לא באמת בעולם החירשים.
אני כבדת שמיעה.
ונראה לי שרק מי שחי את זה באמת מבין את התחושה המוזרה הזאת של להיות בין שני עולמות – בלי להרגיש שייכת עד הסוף לאף אחד מהם.
גדלתי במשפחה שומעת.
בית שומע, חברים שומעים, מסגרות שומעות.
מבחוץ אולי הכול נראה "רגיל", אבל בפנים תמיד הייתה תחושה שאני מתאמצת יותר מאחרים כדי להישאר חלק מהשיחה.
לפעמים הייתי מבינה כמעט הכול.
ולפעמים מפספסת משפט אחד קטן – ומאותו רגע כבר הולכת לאיבוד בכל השיחה.
וזה מתסכל.
כי אנשים מסתכלים עלייך וחושבים:
"אבל היא שומעת, לא?"
ואז מגיע המשפט שכמעט כל כבד שמיעה מכיר:
"אה? אבל את מדברת רגיל"
כאילו שחירשות או כבדות שמיעה נמדדות לפי איך אדם מדבר.
העולם של כבד שמיעה הוא עולם אפור
הרבה פעמים אנשים חושבים שיש רק שתי אפשרויות: שומע או חירש.
אבל יש עולם שלם באמצע.
עולם שבו לפעמים שומעים – ולפעמים לא.
עולם שבו יש ימים טובים יותר ופחות.
מקומות נוחים יותר ופחות.
שיחות קלות יותר ומעייפות יותר.
להיות כבד שמיעה זה הרבה פעמים לחיות על "השלמות" –
להשלים מילים.
להשלים משפטים.
להעמיד פנים שהבנת כדי לא לעצור את כולם.
לצחוק כשכולם צוחקים למרות שלא תמיד הבנת למה.
וזה מעייף.
לא הרגשתי שייכת באמת
בתור ילדה ונערה, הרבה פעמים הרגשתי שונה.
אבל גם לא ידעתי בדיוק איפה המקום שלי.
בעולם השומעים הרגשתי לפעמים שאני "לא מספיק שומעת".
ובעולם החירשים הרגשתי לפעמים שאני "שומעת מדי".
הייתה בי תחושת חצייה כזאת שקשה להסביר.
כאילו אני כל הזמן צריכה להתאים את עצמי לסביבה שבה אני נמצאת.
עם שומעים – להתאמץ להבין.
עם חירשים – לפעמים להרגיש שאני לא "חירשת מספיק".
וזה מקום שמלא אנשים כבדי שמיעה מכירים, גם אם לא תמיד מדברים על זה.
ההתמודדות שאנשים לא תמיד רואים
הרבה מהקושי של כבדי שמיעה הוא דווקא בדברים השקופים.
אנשים לא תמיד רואים את המאמץ.
הם לא רואים את הריכוז הבלתי פוסק.
את העייפות אחרי מפגש חברתי.
את הלחץ לפספס מידע.
את המבוכה לבקש שוב ושוב שיחזרו על משפט.
יש סיטואציות שנראות קטנות מבחוץ, אבל מרגישות ענק מבפנים:
– מסעדה רועשת
– מפגש משפחתי עם כולם מדברים יחד
– הרצאה בלי כתוביות
– שיחה ברכב
– מישהו שמדבר תוך כדי שהוא מסתובב
לפעמים זה גורם להרגיש לבד גם כשנמצאים בתוך חדר מלא אנשים.
ואז הכרתי את ארז
להכיר את ארז שינה לי הרבה דברים בדרך שבה הסתכלתי על עצמי.
פתאום פגשתי מישהו שלא צריך להסביר לו את העייפות הזאת.
לא צריך להסביר לו למה רעש רקע מקשה.
לא צריך להסביר לו למה תקשורת יכולה להיות מתישה.
ופתאום גם הכרתי יותר לעומק את עולם החירשים ואת שפת הסימנים הישראלית.
עולם מלא חיים, הומור, תרבות וקהילה.
ועדיין, גם שם לקח לי זמן למצוא את המקום שלי.
כי להיות כבדת שמיעה זה לפעמים להרגיש שאת כל הזמן "גם וגם".
אבל אף פעם לא לגמרי.
שפת סימנים פתחה לי עולם חדש
כשהתחלתי להיכנס יותר לעולם שפת הסימנים, גיליתי משהו שלא הכרתי קודם:
תקשורת יכולה להרגיש קלה.
פתאום לא צריך להילחם כדי להבין כל מילה.
לא צריך להתאמץ לקרוא שפתיים כל הזמן.
לא צריך לנחש.
יש משהו מאוד משחרר בתקשורת ויזואלית.
היום שפת סימנים היא חלק משמעותי מהחיים שלנו, מהזוגיות שלנו ומהעשייה שלנו דרך סימן ש.
למה חשוב לדבר גם על כבדי שמיעה?
כשמדברים על נגישות, הרבה פעמים שוכחים את קהילת כבדי השמיעה.
כי כבדות שמיעה היא לפעמים "שקופה".
אנשים רואים אותך מדברת, מחייכת, מתפקדת – ולא מבינים כמה אנרגיה זה דורש.
אבל מודעות יכולה לשנות הכול.
כשמישהו מדבר ברור.
כשלא מדברים מהחדר השני.
כשיש כתוביות.
כשמסתכלים על האדם שמולך בזמן דיבור.
אלה דברים קטנים שיכולים להפוך תקשורת להרבה יותר נעימה ומכבדת.
למה אנחנו יוצרים תוכן על זה?
כשאני וארז התחלנו לדבר ברשתות החברתיות על עולם החירשים וכבדי השמיעה, הבנו כמה אנשים מרגישים לבד בתחושות שלהם.
פתאום קיבלתי הודעות מאנשים שאמרו:
"זו בדיוק התחושה שלי"
"בחיים לא ידעתי להסביר את זה"
"גם אני תמיד הרגשתי באמצע"
והבנתי כמה חשוב לדבר על זה בקול. או בסימנים 🙂
לסיכום
להיות כבדת שמיעה זה לחיות בין שני עולמות.
ולפעמים זה יכול להיות מבלבל, מתיש ובודד.
אבל עם השנים למדתי שלא חייבים לבחור צד כדי להיות שייכים.
היום אני מבינה שהמקום שלי הוא בדיוק באמצע הזה.
במקום שמחבר בין אנשים, בין תקשורת, בין עולמות.
ודווקא מהמקום הזה נולד הרצון שלנו ליצור שינוי, ללמד שפת סימנים, להעביר סדנאות והרצאות ולגרום לאנשים להבין שתקשורת היא הרבה יותר מקול.כי בסוף, כולנו רוצים אותו דבר:
להרגיש שרואים אותנו, שומעים אותנו ומבינים אותנו באמת.